עלייתו והיבחרותו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב הן ביטוי למאבק של העת הנוכחית בין המודרניזם לבין הפוסטמודרניזם, ולניצחונו של האחרון.
הלם! תדהמה! סנסציה! נכון, הבוקר שאליו קמו אזרחי ארה"ב והעולם ב-9 בנובמבר היה דרמטי במונחים הוליוודיים, וסביר שהימים והשנים שיבואו אחריו יותירו חותם משמעותי על ההיסטוריה. אבל אני נמניתי עם אלה שסירבו להיות מופתעים ומזועזעים. הגם שאני לא מתיימר להיות מומחה לפוליטיקה אמריקאית, כבר מתחילת הפריימריז למפלגה הרפובליקנית מלווה אותי התחושה שבטראמפ יש את מה שצריך כדי להיבחר לנשיאות בעידן הנוכחי, שמשהו בו לוכד את הצייטגייסט.
סיפור מועמדותו של טראמפ והיבחרותו לנשיאות הוא סיפורו של העידן הפוסטמודרניסטי (באופן שהציניקנים יאמרו שמגלם סתירה פנימית מסוימת).
הקץ לחיפוש "אמת" מוחלטת ועובדות אובייקטיביות. האמת, בעידן הפוסטמודרניסטי, היא תלויית הקשר ונסיבות היסטוריות, חברתיות ותרבותיות, ולכן נתונה לפרשנות, סובייקטיבית. כאשר אין אמת, (כמעט) כל נרטיב הופך ללגיטימי ולשווה ערך למשנהו, והתחרות היא על התדמית ("Image") המוצלחת ביותר. טראמפ מבטא את הייצוג אולטימטיבי לעידן הזה. ראשית כל, התדמית שלו מורכבת מכל מה שהוא בעצם לא – איש עסקים מצליח שפשט רגל כעשר פעמים, מיליארדר שהוא ועסקיו נמצאים בחובות של מאות מיליונים ואדם שהציבור מכיר ומקבל בזכות היותו כוכב של תכנית "ריאליטי". בדרך דומה, הוא הצליח דרך הדבקת כינויים ליריביו לאורך הקמפיין – כמו מרקו "הקטן" רוביו והילארי "הנוכלת" קלינטון – לגרום לקריסתם בדעת הקהל הציבורית. מעבר לכך, טראמפ בז לאמת, הוא איננו מייחס חשיבות גבוהה לאמירת אמת ולחקירת העובדות ובכישרון רב הוא מעניק לאמונות ולתחושות תוקף עובדתי. ההבדל ביחס לאמת בינו לבין קלינטון ניכר היטב לאורך שלושת העימותים הנשיאותיים שהתקיימו בין השניים. בעוד שטראמפ טווה סיפורים קוהרנטיים על יריבתו תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהעובדות ורקם הבטחות בחירות גם כן תוך התעלמות מעובדות החיים וממנהגי העולם, הילארי התייחסה אל מושג האמת בחרדת קודש וחזרה והפנתה את הצופים לעמוד ה-Fact Checking באתר האינטרנט שלה.
זהויות נזילות ובלתי מוחלטות. בעידן המודרני זהות אינדיווידאלית הייתה דבר מוחלט ודיכוטומי – גבר או אישה; מקומי או גלובאלי; אדם או מכונה; קפיסטליסט או סוציאליסט. הפוסטמודרניזם, נישא על גלי הטכנולוגיה המתקדמת והזרימה של הרעיונות במרחב קיברנטי גלובאלי, שובר את המבנים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שעליהם נשענו ההנחות הקשיחות של המודרניות, ומאפשר הבנייה של זהויות פרטיות נזילות יותר. סיפור החיים של טראמפ, כפי שסופר על ידי הקמפיין שלו, מייצג את ההיתוך הכמעט בלתי אפשרי במונחים מודרניים של זהויות ואידיאולוגיות סותרות לכאורה: אב לבת שהתגיירה וסב לנכד יהודי אשר שונא זרים ומיעוטים וזוכה לתמיכת ה-KKK; נשוי למהגרת ממזרח אירופה שמפחד ממהגרים ודוגל בהקמת חומות למניעת כניסתם למדינה; איש עסקים שמבין ופועל בעולם גלובאלי אשר מצהיר שיפעל כנשיא להחזיר את גלגל הסחר עם סין לאחור ולהשיב מקומות עבודה לארה"ב; תומך במדיניות חוץ אגרסיבית ובלתי מתפשרת על האינטרסים האמריקניים אשר מסתמן כמיודד עם פוטין ואדיש לאפשרות של חדירה קיברנטית לגורמי ממשל אמריקניים; מיליארדר שהעלים מסים במשך שנים רבות אך קשוב לצרכיהם של בני המעמד הנמוך וזוכה לתמיכתם בקלפיות; ולבסוף, המועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית, שהיה דמוקרט בעברו ושבכירי המפלגה הרפובליקנית סירבו להכיר בו כמועמד מטעמם לנשיאות.
"כלכלת הידע". השבירה של תהליכי הייצור בעידן התעשייתי השליכה גם על תהליכי ייצור הידע. ההחלפה של מבני הייצור ההיררכיים בהתארגנויות רשתיות ותעבורת המידע הדינאמית והעצמאית אשר מונעת על ידי פרטים הובילו לייצור מאסיבי ובלתי נדלה של ידע, שאינו כפוף כמובן לבקרה או לתו תקן. הקמפיין לנשיאות ארה"ב היה זירת המאבק המרכזית בין התקשורת הממוסדת לבין המדיות החברתיות למיניהן. מצד אחד, התקשורת הממוסדת העניקה לטראמפ בתחילת דרכו זמן מסך יקר ערך שהיווה עבורו קרש קפיצה לדעת הקהל הרחבה, אך לכשנסוגה מתמיכתה בו והחלה להפיץ סקרים וססמאות דוגמת ה"Total Meltdown" של מגזין Times – לפיהם צפוי לא פחות מניצחון מוחץ לקלינטון – החלה להאמין למציאות שהיא עצמה יצרה, ולכן התדהמה התהומית בקרב ציבור כל כך רחב. מצד שני, התוצאות הסופיות הוכיחו כי השיח והמסר של טראמפ עברו במרחב מקביל אחר, בעיקר במדיה החברתית.
הקץ למטה-נראטיבים. עקרון מרכזי ברעיון הפוסטמודרניסטי הוא דחיית המחשבה שישנו נראטיב אחד הוליסטי המספק הסבר קוהרנטי ומקיף להתנהגות האנושית. תחת זאת, הפוסטמודרניזם מחבק את המציאות הכאוטית והא-לינארית, את היכולת של המוח האנושי לתפוס רק חלק מהמציאות ולאחוז בידע חלקי בלבד. לכן, בעוד הפרשנים ינסו בימים הקרובים לנפק הסברים רציונאליים ומדעיים למה שלפני ימים ספורים הם כלל לא הצליחו לדמיין, הפוסטמודרניזם ילמד אותנו שהכל קרה והכל נכון. קלינטון ייצגה מלכתחילה את כל מה שהציבור האמריקני רצה לבעוט בו, האימיילים שלה סירבו לגווע בדעת הקהל, הוולגאריות והבורות של טראמפ קנו את לבו של האמריקני הממוצע, שיטת הבחירות המעוותת, אלה ששיקרו לסוקרים ועוד.
עלייתו והיבחרותו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב הן ביטוי למאבק של העת הנוכחית בין המודרניזם לבין הפוסטמודרניזם, ולניצחונו של האחרון. כן, יש סתירה לא מיושבת בכך שהתיאוריה שמלמדת אותנו שאין הסבר אחד לתופעה אנושית רחבה מהווה בעצמה הסבר די מדויק לתופעה שסוחפת את העולם.
אך אם נשאיר את השאלה התיאורטית לתיאורטיקנים, נשאר עם המשמעויות של התיאוריה ועם שאלות פתוחות שנוגעות למציאות שלנו כאן: באיזו מידה כלי התקשורת הממסדיים – דוגמתYNET וערוץ 2 – מעצבים את התודעה הפוליטית והחברתית שלנו, ועד כמה אנחנו מתמכרים לתחושה שהנרטיב שהם מייצרים הוא הרווח בציבוריות הישראלית? האם לנרטיב של הימין וממשלת נתניהו יש מקרב מפלגות המרכז והשמאל נרטיבים שמסוגלים להתחרות בקוהרנטיות ובתחושת האמת שהם מייצרים ובעצמת הרגש שהם מעוררים? והאם יש אמת אחת, פתרון אחד למצבה המדיני של ישראל?
אופק מדיני 
מחשבה אחת על “פוסט-דונלדיזם: הנשיא ה-45 של ארה"ב הוא גם הנשיא ה-1 של הפוסטמודרניזם”