בעיות ההגירה והטרור המטרידות היום את הצרפתים הן לא בעיות של מדיניות חוץ וביטחון, כי אם בעיות פנים הנוגעות לזהות הלאומית, לכלכלה ולאינטגרציה של המהגרים והמיעוטים הדתיים, ותיקים כחדשים. אם הנשיא הבא יבוא ממפלגת הימין, קל וחומר אם תהיה זו מארין לה פן, צרפת עשויה להיכנס למלחמת תרבות ולהיחשף לביטויים קיצוניים עוד יותר של חוסר סדר אזרחי.
צרפת היא הבית לקהילה המוסלמית הכי גדולה באירופה, ביחס לחלקה באוכלוסיה הכללית. לפי סקר של המכון האמריקני PEW משנת 2010, 7.5% מאזרחי צרפת, שהם כ-5 מיליון איש, הם מוסלמים. בעשור שקדם לגל הפליטים ההמוני ששטף את אירופה בשנת 2015, קלטה צרפת 3 מיליון מהגרים, שמחציתם ממוצא מוסלמי או ערבי. יש לשער, שבשנתיים הקריטיות – 2016-2015 – שלגביהן אין עדין נתונים, מספר המהגרים המוסלמים-ערבים עלה דרמטית. בדומה למקרה הגרמני, גם בצרפת חלק גדול מהמהגרים המוסלמים הנם ותיקים, שחיים במדינה למעלה מחצי מאה.
על כל יתר ההיבטים הקשורים בהתמודדות עם תופעת ההגירה המוסלמית, המקרה הצרפתי שונה ב-180 מעלות מזה של גרמניה, שתואר כאן בשבוע שעבר. בניגוד לגרמניה, צרפת לא צריכה את המהגרים, לא ככוח עבודה ולא כ"מכשיר החייאה דמוגרפי". על פי הלשכה לסטטיסטיקה של האיחוד האירופי Eurostat, צרפת היא בין המדינות הבודדות ביבשת שאוכלוסייתן צפויה לגדול בעשרות השנים הקרובות, ללא מהגרים. כמו כן, שיעור האבטלה בקרב מהגרים בצרפת – העומד בעקביות על 15-17% – הוא מהגבוהים באירופה (להוציא את יוון וספרד הקורסות), בעוד שגרמניה הצליחה בהתמדה לצמצם אותו מלמעלה מ-15%, לכ-5% בלבד במהלך העשור האחרון.
הבעיה הגדולה ביותר היא שהצרפתים הגאים במסורת החילוניות המדינתית, ה-Laïcité, מסרבים לראות במהגרים המוסלמים, ותיקים כמו חדשים, חלק מהאומה הצרפתית. מחקר מקיף שנעשה לאחרונה במכון הלאומי ללימודים דמוגרפיים בצרפת, מצא שבסביבות 50% מהילדים למשפחות מהגרים אפריקאיות חשים שהחברה אינה תופסת אותם כצרפתים (בהשוואה ל-15% מבני המהגרים שמוצאם באירופה). תחושות אלו הופכות את בני המהגרים הצעירים לכר פורה של הקצנה דתית, פשיעה ואלימות חברתית. כפי שהצרפתים עצמם מעידים, בעשור האחרון, מאז המהומות של 2005, גברו ביטויי חוסר הסבלנות, האלימות הבין-דתית וההתרסה נגד סמלי השלטון והמדינה.
הדחייה החברתית והתרבותית שחשים המהגרים בצרפת רק צפויה להתעצם. הדיונים האקטואליים בהתגברות הטרור הג'האדיסטי ובזרם הפליטים המוסיפים להגיע מהעולם המוסלמי והערבי מתערבבים זה בזה ומתנקזים לכדי דיון על הזהות הצרפתית. החוקים הנגועים באסלאמופוביה, שהחלו בהדרת החג'אב מהרחובות ופונים היום אל חופי הרחצה, עם האיסור על לבישת "בורקיני" אשר מאפשר לנשים מוסלמיות להרגיש חופשיות לשחות עם הציבור הרחב, מבטאים פרשנות מעוותת של המסורת הצרפתית. בשם החילוניות, שנועדה במקור למנוע מהמדינה להתערב בחייו הפרטיים של אזרח הרפובליקה ולהגן על הפרטים החילונים מפני הכנסייה, נעשה היום בדיוק ההפך. המדינה מתערבת בחייהם של הפרטים הדתיים וכופה עליהם אורח חיים אחר בשם "הכנסייה" החילונית.
בנקודה ההיסטורית הזו נשמע צחוקו הרועם של הגורל. ככל שצרפת הופכת את השיח האסלאמופובי ליותר לגיטימי ומרכזי, בפרט במסגרת המירוץ לנשיאות, כך היא מכניסה את עצמה עמוק יותר לתוך מלחמה תרבותית שממנה היא ביקשה להימנע ברוח האינטגרציה. בזמן שהמחוקק הצרפתי מתחבט ומזגזג בשאלת הלגיטימיות של סממנים דתיים במרחב הציבורי, במעין אפקט בומרנג הקהילות הדתיות האחרות ברפובליקה מרימות את ראשן ומבקשות להגן על זכויותיהן. אם נוצרים-קתולים, נוצרים-פרוטסטנטים או יהודים, אזרחים מאמינים בצרפת מבקשים לדון מחדש בנוכחות של סממנים ומנהגים דתיים במקום העבודה וברחוב, ועל זכויות המיעוטים הדתיים וחופש הדת בכלל. השאלה היא האם צרפת תשכיל לזהות את המגמה ולבצע את ההתאמות והפשרות הנדרשות? משפט שאמר לאחרונה איש מודיעין צרפתי המתמחה בטרור אסלאמי במסגרת כנס בנושא (סינמטק, 1.11), לפיו "אסלאם הוא לא [מרכיב של] זהות, אלא אמונה", רק מבטא את עוצמת העיוורון של הצרפתים ואת חוסר יכולתם ורצונם להבין את הבעיה, לא כל שכן להתמודד אתה.
האינדיקציה הטובה ביותר לכיוון שאליו צרפת הולכת היא בהתחזקות הימין. מחוזקת מניצחונו של טראמפ בארה"ב, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני, "החזית הלאומית", מארין לה פן מכתיבה את סדר היום ואת הטון במערכת הבחירות, והמועמדים מטעם הימין השמרני, ובראשם ראש הממשלה לשעבר והמועמד המסתמן, פרנסואה פיון, מיישרים קו ונוקטים לשון חריפה בנושאי זהות, הגירה ומלחמה בטרור. רק השבוע הסתבך פיון כשהצהיר שצרפת "חייבת להילחם בקיצוניות באותו אופן שבו נלחמה בעבר בסוגים מסוימים של קיצוניות קתולית וברצונם של היהודים לחיות בקהילה שלא כיבדה את החוקים של הרפובליקה הצרפתית". חבל שהמועמד לנשיאות לא חזר אחורה יותר והזכיר את מלחמת הדת של מלכי צרפת בהוגנוטים הפרוטסטנטים במאה ה-17, אשר הובילה לבריחתם ההמונית והותירה את צרפת בהריסות ובשקיעה כלכלית, פוליטית ותרבותית, כפי שהראתה ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת".
בעיות ההגירה והטרור המטרידות היום את הצרפתים הן לא בעיות של מדיניות חוץ וביטחון, כי אם בעיות פנים הנוגעות לזהות הלאומית, לתרבות, לכלכלה ולאינטגרציה של המהגרים הוותיקים ובני הדתות האחרות. אם הנשיא הבא יבוא ממפלגת הימין, קל וחומר אם תהיה זו לה פן (תרחיש שאי אפשר לשלול), צרפת עשויה להסתחרר לתוך מלחמת תרבות ולהיחשף לביטויים קיצוניים עוד יותר של חוסר סדר אזרחי.
מאמר זה הוא השני בסדרה של שלושה מאמרים העוסקים בתופעת ההגירה. החלק האחרון יסכם את התובנות יגזור מסקנות בנוגע להתמודדות של ישראל עם תופעת המהגרים הזרים.
אופק מדיני 
מחשבה אחת על “מחוררת, מסריחה ועם עובש: ההתמודדות של צרפת עם תופעת המהגרים, הטרור והאסלאם – חלק ב'”