הגרמנים מקבלים את המהגרים בזרועות פתוחות, אבל עם התנייה. אם ישכילו לקבל על עצמם את מערכת החוקים והנורמות הגרמנית יוכלו לחיות חיי רווחה, שקט וחופש דת. אבל אם יתקוממו נגד כל אלה – הגרמנים יענו להם ב"אגרוף ברזל". בכל מקרה, החברה הגרמנית לא תשתנה: אינטגרציה או פרצלציה.
ב-9 בנובמבר 2016 גרמניה ציינה 27 שנה לתום עידן המלחמה הקרה ולכניסה לעידן של חירויות וזכויות אדם, של חופש תנועה לאנשים ולסחורות. באותו יום ארה"ב בחרה במדיניות חוץ בדלנית ובמאבק אסרטיבי בהגירה. במילים אחרות, היום שבו גרמניה ציינה את הפלת חומת ברלין, היה ככל הנראה היום שבו הוקמה חומת מקסיקו. על רקע זה נשאלת השאלה – האם גם אירופה בדרך לחומת ברלין שנייה ולטיפול אגרסיבי בתופעת ההגירה המטלטלת את היבשת?
מאמר זה הוא הראשון מתוך שני חלקים שיעסקו בתופעת ההגירה לאירופה, תוך התמקדות בגרמניה וצרפת, במטרה לגזור לבסוף מסקנות ושאלות להתמודדות של ישראל עם תופעת המהגרים הזרים.
גרמניה – העתיד נע בין אינטגרציה לפרצלציה
בשנת 2015 אוכלוסיית המהגרים בגרמניה הגיעה לשיא של כל הזמנים. אחד מתוך חמישה גרמנים – כ-21%, שהם 17.1 מיליון איש – היה בן להורה אחד לפחות שאינו ממוצא גרמני. בעוד כמה שבועות יסכמו ודאי את הנתונים לשנת 2016, ובעוד שההגירה למדינה הייתה במגמת ירידה, בעיקר הודות להסכם בין האיחוד האירופי לתורכיה, העלייה הנומינאלית במספר המהגרים צפויה להימשך. בקרב אוכלוסיית המהגרים, חלק לא מבוטל הגיע לגרמניה ממזרח אירופה, ממדינות כמו פולין, רוסיה ויוון. לצדם, מהגרים רבים – קרוב ל-8 מיליון על פי חלק מההערכות – הגיעו מארצות האסלאם. אולם, גם ביניהם יש לעשות הבחנה בין המהגרים התורכים שהגיעו לגרמניה בשנות ה-60' וה-70', לבין המהגרים שהגיעו מהמרחב הערבי בשנים האחרונות, ובייחוד מסוריה, עיראק ואפגניסטאן.
על אף חלקם הקטן יחסית של המהגרים הערבים-מוסלמים באוכלוסיה, הם אלה שמציתים היום את הדיון בגרמניה, ובאירופה כולה, על ההשפעות הכלכליות, הפוליטיות, ובעיקר התרבותיות-אידיאולוגיות של המהגרים על היבשת. כשברקע הצהרותיה של מרקל על המשך הקליטה של מאות אלפים עד מיליונים של פליטים, החששות מהשתנות הציביון של גרמניה והגרמנים גואים, ומטפחים מפלגות ימין קיצוניות הזוכות כבר להישגים מסוימים ברמה המקומית.
אולם, במסגרת הדיון הזה, אני רוצה לטעון שמבחינת הטבע והאופי של גרמניה יש שני נתיבים שבהם המדינה ואוכלוסיית המהגרים יוכלו ללכת, ואלה: התכופפות של המהגרים בפני מערכת החוקים והנורמות הגרמנית והשתלבותם בתוכה או התנערותם מהתרבות הגרמנית ומערכי המערב והיתקלות ב"אגרוף ברזל" מצד הממשל והציבור הגרמני.
ביולי האחרון, אחרי סדרה של ארבע התקפות אלימות נגד אזרחים בגרמניה, מהן שלוש אשר בוצעו על ידי פליטים, מרקל התייצבה בפני המצלמות והצהירה בתקיפות: "הטרוריסטים רוצים לגרום לנו להסיט את המבט ממה שחשוב לנו באמת, [רוצים] לשבור את האחדות ואת תחושת הקהילתיות שלנו ולחתור תחת דרך החיים שלנו, הפתיחות שלנו והנכונות שלנו לקלוט אלינו אנשים במצוקה", והוסיפה "אני עדין בטוחה שאנחנו יכולים לעשות את זה [לקלוט פליטים] – זו האחריות ההיסטורית שלנו וזהו האתגר ההיסטורי של העידן הגלובאלי". אי אפשר שלא להעריך את הנחישות ואת הדבקות של הקאנצרלית במדיניות שהיא מובילה. כמי שמנהיגה את גרמניה 11 שנים ברציפות ומובילה ביד בטוחה את האיחוד האירופי בעידן של חוסר ודאות, קשה לייחס את האמירה הזו ואת מדיניות הפליטים של מרקל בכללותה לעיוורון פוליטי או לניתוק מוחלט מהציבור שלה. תחת זאת צריך לשאול, האם יש משהו שאנחנו לא מבינים לגבי האירופאים, והגרמנים בפרט, ומרקל מבטאת אל נכון?
לאחר מלחמת העולם השנייה הגרמנים הפכו את ערכי המערב, על חירויות הפרט, הפלורליזם, חופש הביטוי והסבלנות, לאידיאולוגיה הרשמית של המדינה. מערכת המשפט והחוק בגרמניה מגנה כיום על חירויות אלו, הן במרחב הפרטי והן במרחב הציבורי. כפי שמראה הסוציולוג והאנתרופולוג מהאוניברסיטה העברית, גד יאיר, בספרו המרתק על הקוד התרבותי הגרמני, "אהבה זה לא פרקטיש" (2015), הגרמנים מקדשים את החוק ואין ערך עליון ממנו. זהו "צורך חסר גבולות לציית ולשרת [..] תכונה היונקת מן העבר הקדום". בין אם הם מסכימים אתם ובין אם לאו, הגרמנים יגנו על החוקים בקנאות אין קץ ויחנכו אזרחים אחרים, ובעיקר כאלה בעלי חזות זרה (אפילו תיירים), להתנהג על פיהם. לפיכך, הגרמנים – מהפוליטיקאי הבכיר ועד האזרח הקטן – דורשים מהמהגרים ללמוד גרמנית ולאמץ את ערכי המערב ואת התרבות הגרמנית. זו דרישת החוק – זו דרישת הציבור.
המהגרים יידרשו להוכיח שהם עושים מאמץ לענות על הציפיות שהגרמנים תולים בהם. על פי עקרון גרמני חשוב נוסף – Ordnung Muss Sein ("הסדר חייב להתקיים"), הממשל הגרמני הציב לעצמו למטרה לקלוט מהגרים ככוח עבודה צעיר כפיצוי על ההזדקנות המהירה של האוכלוסיה שריבויה הטבעי הוא שלילי, ולשם כך יצר מערכת קליטה אפקטיבית. כל מהגר עובר דרך מחנה פליטים ונרשם במערכת; משם עושים לו רילוקיישן לעיר או לכפר ברחבי המדינה, מתוך הבנה שריכוזי פליטים הופכים לגטאות של עוני ופשיעה המעכבים השתלבות בחברה; במקום המגורים החדש הוא מקבל מפתחות לדירה פרטית, בפרק הזמן הקצר ביותר שניתן; משתלב ב"בית ספר לאינטגרציה", בו הוא לומד את השפה הגרמנית ואת הקודקס הבלתי נגמר של נימוסין והליכות; ולבסוף, נמצא לו מקום עבודה, בין אם על פי כישוריו באחת מאלפי החברות הצמאות לעובדים ובין אם בעבודת דחק זמנית רק כדי שלא לעכב את ההשתלבות החברתית.
בתמורה, המהגרים יוכלו ליהנות מהגנה מוחלטת על פרטיותם במרחב הציבורי ובבית, ומאי התערבות וניסיונות להשפיע על אורחותיהם ואמונתם. "המחשבות הן חופשיות", שיר עם מימי הביניים הנלמד כבר בכיתות הגן ובית הספר היסודי, מבטא, לטענת יאיר, את קידוש הפרטיות בגרמניה. "אדם שגרמני לא מכיר יכול לגסוס מול עיניו, אך הוא לא יעזור לו כדי לא להפריע לו מפני שאולי הוא מעדיף לגסוס לבד", קבע אחד המרואיינים הישראלים בספר. עבור מוסלמים, שהדת היא חלק בלתי נפרד מחייהם – בניהול משק הבית, בשגרת היום והתפילות ובלבוש – מדובר בזכות יוצאת דופן, שעמיתיהם בצרפת למשל אינם נהנים ממנה. סביר שהמהגרים המוסלמים יהנו – לטוב ולרע – מאותה התעלמות והפניית מבט אשר מקדשת את פרטיותם של כל מי שנראים חריגים למראית עין ברחוב הגרמני – נודיסטים, גותים, פאנקיסטים, אנשים המחצינים בפומבי את הנטיות וההעדפות המיניות שלהם, שיכורים ומסוממים, וכדומה.
הגרמנים, בניצוחה של הקאנצלרית שלהם (לפחות עד ספטמבר 2017), מקבלים אם כן את המהגרים בזרועות פתוחות, אבל עם התנייה. אם המהגרים ישכילו לקבל על עצמם את מערכת החוקים והנורמות הגרמנית ולהשתלב במעגל העבודה ובתפקיד שייעדו להם בחברה – הם יוכלו לחיות חיי רווחה, שקט וחופש דת. אבל אם הם יתקוממו נגד כל אלה – או רק יֵחָשבו כמי שמתקוממים – הגרמנים יענו להם ב"אגרוף ברזל". אינטגרציה או פרצלציה. בכל מקרה, החברה הגרמנית לא תשתנה, וכפי שאמר סגן ראש העיר פרנקפורט וחבר מפלגתה של מרקל ה-CDU בראיון ל"דה מרקר", גרמניה לא תהיה מדינה אסלאמית.
אופק מדיני 
היי אופק. לא הבנתי בהתחלה ששלחת משהו שאתה כותב.. מרשים מאוד. קטע מעניין על מדיניות אמיצה של מדינה. בהחלט מעורר מחשבה.
תודה וכל הכבוד.
אהבתיאהבתי